איך מתנהלים עם תחושת הכעס בתהליכי הורות?

כעס של הורים הוא אחד הדברים שהכי מפחידים ילדים בגיל הרך. כשאנחנו כועסים הם מרגישים שהם איבדו אותנו, שאנחנו כבר לא אוהבים אותם. ובוא נגיד את האמת – ברגע הזה אנחנו לא בדיוק אוהבים..

גם כשכועסים אוהבים? באמת?

חוויית ההורות היא מסע אינסופי אל תוך הרגשות. מצד אחד – רגשות נפלאים, מזוקקים, שיגרמו לנו לאושר שאין לו תחרות. מצד שני, נפגוש שם תסכול וכאב ברמות שלא פגשנו גם בימים קשים לפני היותנו הורים.

אבל בעיקר נפגוש שם כעס בלתי נשלט. הכעס הזה לא דומה לשום כעס שאדם חש בחייו הבוגרים, לא מול קולגות ובוסים, ואפילו לא מול בני זוג או הורים. הכעס הזה שיוצא לנו מול הילדים וגורם לנו להתפוצץ עליהם הוא תרכובת רעילה של כאבים עמוקים ולא מודעים, וכשהוא מגיע אנחנו מאבדים שליטה. ילדים בגיל הרך מרגישים, עוד לפני שהם יכולים לדבר, שכשאנחנו כועסים עליהם האהבה שלנו עפה מהחלון.הם מרגישים שאנחנו הופכים להיות אנשים אחרים, שהחליפו להם את ההורה, ושההורה הכועס לא ישמור עליהם, לא ידאג להם, לא יחבק ולא יאהב.

ולמרות שאנחנו יודעים להגיד את המשפט הנכון, את “גם כשאני כועסת אני אוהבת אותך” הילדים יודעים: כשאמא או אבא כועסים את הכעס הבלתי נשלט הזה, הכעס שכולנו נורא מתביישים בו אחר כך, כשהכעס הזה מגיע – אמא ואבא לא אוהבים בכלל.

כעס הוא אחד הקשיים המשמעותיים בהורות. הוא שורף מסביבו כל חלקה טובה, עובר בשדה החשמלי בין הורה לילד ולוקח איתו כל מה שיש. המשימה הכי קשה בתוך מכלול הרגשות הזה תהיה לחבק את הילד הפצוע שבנו, להיות הורה גם שלו. תגידו “מה עכשיו, אני צריך להיות גם ההורה של הילד שלי וגם ההורה של עצמי?” התשובה היא כן. כן, אם אנחנו לא רוצים לשחזר אצל הילדים את פציעות הילדות שלנו.

כן, כי כל כך חשוב להבין שאנחנו לא באמת כועסים את הכעס הבלתי נשלט הזה בגלל שהם דיברו אלינו לא יפה. הם ילדים והם עדיין לא אמורים לדבר אלינו יפה כשהם כועסים הם בתהליך למידה. אנחנו חייבים להבין שמה שנפגע אצלנו הוא הילד הפנימי שמרגיש עכשיו מותקף, חלש, חסר אונים, קטן. הוא זה שמגיב. ולכן השאלות שאנו צריכים לשאותל את עצמנו

איפה ההורה? איפה החמלה? איפה המבוגר האחראי? כי אם יש לנו ילדה בת עשר שדיברה לא יפה לאמא, והאמא הופכת בשנייה לבת שש כי פגעו בה, מה הילדה בת העשר לומדת? האם היא לומדת לדבר יפה אל אמא שלה? התשובה היא לא.

אולי היא לומדת לפחד מאמא שלה כשהיא מדברת לא יפה, למרות שגם זה לא בטוח. היא בעיקר לומדת תחושה של כעס, של כוח, של ביטול, של דחייה. ושם יישב הפצע שלה כשתגדל. כולנו כועסים. השאלה אינה אם לכעוס או לא, הרי הכעס הרבה פעמים מגיע הרבה לפני המודעות או הפרשנות. השאלה היא אם אנחנו יכולים ללמד את עצמנו להכיר בכך שהכעס משרת רק את הילד הפצוע שבתוכנו ולא את החינוך האמיתי שאותו אנחנו רוצים עבור הילדים שלנו.

אז מה עושים-איך מתמודדים?

כשהכעס מגיע נשמו עמוק ודמיינו לעצמכם איך אתם מחבקים את הילדה הפנימית שבתוככם. גם אם לא הצלחתם והתפרקתם דברו עם הילד/ה שלכם, הסבירו לו שאתם טועים ובאמת רוצים להתגבר וזה לא תמיד קל…ותחליטו יחד לפתוח דף חדש!  בלילה בכרית לפני השינה שייסורי המצפון ההוריים תוקפים, חבקו את עצמכם חזק ותזכירו לעצמכם כמה אתם אהובים ועושים את מה שיבכולתכם…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לקוח שלנו התחבר?

Login to your account